|
יסלחו לי כל מטיסי הרדיו למיניהם, אבל אין
על חופשיים.
אין כמו לקום בשתיים בבוקר בשביל לנסוע לאמצע שומקום ולהתחיל לרוץ.
אין כמו להצליח למתוח את הגומי עד המקסימום בלי שהמנוע יתפוצץ והגוף יהרס.
אין כמו לשחרר וו פלאק ולהימעך על האדמה מההדף.
אין כמו לרדוף אחרי הטיסן בתוך ענן אבק כשאחריך רצים עוד 10 אנשים מזיעים עם
חולצות ביד.
אין כמו השניות האלו שבהן אתה מתחנן לטיימר שיעבוד, אבל לא שנייה לפני הזמן.
אין כמו למצוא את הטיסן בתוך ערמת קוצים ואבק ולראות שלא קרה כלום לציפוי.
אין כמו לעשות טיסה מלאה על הבוקר.
אבל ההרגשה הכי טובה היא כשהטיסן שבנית בעצמך מחתיכת דף וערמת עצים דואה לבד
בלי שום עזרה מצידך ואתה זה שצריך לרדוף אחריו.
אולי אלו לא המחלקות הכי מרהיבות בעולם, אולי הטיסנים לא הכי צבעונים ולא הכי
אקרובטים, אבל ההרגשה הזו, שחוזרת אחרי כל טיסה, ההרגשה שמאות שעות בנייה
ומאות שעות של הטסות, ההרגשה שאיזונים של מאית מילימטר, ההרגשה שעשרות השעות
ש"בילית" בריצה אחרי הטיסן, ההרגשה שכל אלו השתלמו, ההרגשה שהצלחת.
שהטיסן הזה, שהשקעת בו את כל הזמן שלך ואת כל האנרגיה שלך, הטיסן הזה יכול
עכשיו לטוס, בלעדיך, עד אין סוף.
אתה מגיע לשטח ב4 בבוקר, לתחרות שתתחיל עוד שעה, אפילו השמש עוד לא זרחה ואתה
כבר מתחיל לחבר את הטיסן, אתה מותח את חוט ההטסה, מעלה את הטיסן לאוויר, מסובב
למצוא את הטרמיקה הנחשקת, רץ ומותח חזק את החוט… "פלאק!" אתה נופל
לאדמה מההדף, ומסתכל למעלה בגאווה, רואה איך הטיסן עולה לאט לאט, עד שהוא כמעט
נעלם מהעין…
ואז אתה משתחרר מהקסם הזה, וקולט שאם לא תתחיל לרוץ אחריו לא יהיה לך טיסן
לתחרות.
אתה מתחיל לרוץ כמו מטורף לקפוץ מעל חוטי הטסה, מעל טיסנאים (ממש כמו אצן
אולימפי במרוץ מכשולים), אתה כבר מרגיש את האדרנלין בדם ואת האבק בריאות, עוד
שנייה אתה מגיע לטיסן ומתחנן בלב שלא קרה לו כלום.
ואתה חוזר למרכז עם חיוך ענקי מרוח על הפרצוף, חיוך שלא האבק, לא הריצה
המטורפת, לא החום, לא השעה, לא הדבק על הידיים, ולא הכאב של החוט, חיוך ששום
דבר בעולם לא יכול להוריד אותו (חוץ מלהקריש את הטיסן…)
אור רבני
טיסנאית חופשיים
ק.ה.ל רמת-גן
27.3.02
|