"איך זה להיות טיסנאי באמריקה"
המועדון שבו אני חבר מזמין ופתוח לכל. חברים בו באופן קבוע קרוב
ל-200 חברים, חלקם גרים באזור, וחלקם
גרים באירופה (?! כן, טיסנאים הרוצים "להשאר
בלופ" או שנאלצו לעזוב לתקופות ממושכות ונשארים בקשר).
המועדון נפגש רשמית פעם בחודש, למפגש של החלפת רשמים, שיחה
ואפילו הגרלה. הציבור תמיד מוזמן,
גם אם אינך חבר מועדון. החברות מקנה שימוש במשאבי המועדון,
ביניהם שדה המוקצה לטיסני בנזין, גוררים
לדאונים ועוד. תנאי הקבלה היחיד הוא חברות ב-AMA.
חברי המועדון מתחלקים לשניים בגדול - אילה שמטיסים בשדה השקט,
ואילה שמטיסים טיסני בנזין. השדה השקט
הוא שדה שמטיסים בו דאונים (גדולים, קטנים וחשמליים) וטיסנים
חשמליים. מכאן שמו - השדה השקט, במרכז
העיר, מקום שבו אי אישור "להרעיש". טיסני הבנזין
מוטסים בשדה מחוץ לעיר, השייך לרשות המקומית. הכניסה
היא דרך שער מיוחד, לחברי המועדון ואורחיהם בלבד, בגלל הגבלות
ה-AMA. למרות החלוקה, כולם נפגשים
בחורף באולם הספורט של קריית החינוך להטסת טיסני פנים מונעי
גומי או חשמליים (וגם מסוקים!).
הארועים של המועדון רבים ומגוונים. התחרויות ("SOAR-IN" לדאונים ו-"FLY-IN" לטיסני בנזין) מאד נעימות
ונינוחות, בעיקר בשל העובדה שאין שופטים - פעם אתה מטיס ופעם
אתה מודד זמן... הדגש הוא על התירגול
ועל ההנאה, יותר מאשר הניקוד. דמי הכניסה משמשים לקניית דונטס
וקפה וכמה גביעי פלסטיק מצחיקים.
ארועי הצדקה מתקיימים בחלק הזה של ארה"ב לעיתים קרובות,
והמצאות הטיסנים מהווה מוקד משיכה לתורמים
לבוא ולבלות יום מהנה תוך צפייה במפגן אוירי חינם. שני הצדדים
מרוויחים מהפרסום וכולם שמחים. אפשר
לשמוע הרבה "אבא תקנה לי" בארועים מסוג זה...
ימי ההטסה תלויים באופן הדוק במזג האויר, שיכול להיות לפתע גשום
בקיץ ובהיר בחורף. בדרך כלל מחכים
שעתיים-שלוש שהאדמה תתחמם, ויתחילו הטרמיקות, ואפשר להטיס עד
שמחשיך. נקודה כואבת, החושך - בקיץ
השמש זורחת ב-6 בבוקר ושוקעת ב-8. בחורף - אם היא זורחת זה ב-7
וב-4 אחה"צ כבר חושך מוחלט. בשדה
יש מגרש חניה נוח, ולוח תדרים (01 עד 60 ועוד 10 תתי ערוצים
לערוץ 53). משם והלאה - הכל דשא. הדאונאים משתמשים
ב-WINCH -
מתקן הדומה לכננת של ג'יפ, לשם שיגור הדאון. בדרך כלל יש יותר מאחת, ולמועדון יש
מערכת אחת כגיבוי.
מרגע שהטיסן מורכב אפשר להעלות אותו לאויר ולהטיס. מטיסים בדרך
כלל גם בשבת וגם בראשון, ובחופשות השונות.
אני מניח שהקוראים מכירים את הסוגים השונים של הטיסנים. בחנויות
בארה"ב לא תמיד מוצאים ציוד מקצועי, ולנסוע שלוש שעות
בשביל מדחף אחד (אפילו שהוא עשוי מקבלר ושוקל 2.2 גרם) זה יותר
מדי. בדרך כלל קונים דרך האינטרנט, והדברים הטובים
ביותר הם לעיתים מוצרים מאנשים שפשוט הפכו את התחביב לדרך חיים
ומייצרים בחצר האחורית. החנויות מחזיקות הרבה
ציוד לבניה עצמית, ומגוון של מכוניות/סירות/צעצועים על אותו
מדף. שוק המשומשים הוא גדול, אם דרך האינטרנט ואם דרך
המועדון (שום דבר רשמי, רק בין החברים). הטיסנים/דאונים
החשמליים תפסו תאוצה חזקה בזמן האחרון, והם מאד נפוצים.
מה שיש לכל טיסנאי באזור זו ערכת חרום - טיסן+מטען+רדיו מוחבא
בקופסה באוטו, שאיתו הוא נוסע כל יום לעבודה ולכל
טיול או ארוע אחר - לעולם אינך יודע אם תיקלע לתנאים טובים מייד
אחרי העבודה - חבל לבזבז אחה"צ טוב! אני סוחב דאון
1.5 מ' למקרים כאילה. יש שלוקחים דאון של 75 ס"מ (בתוך תיק
ג'יימס בונד!) או טיסן חשמלי באותו גודל באופן קבוע מתחת
למושב של הנהג. וזה הכף האמיתי - לעצור את האוטו, להרכיב
ולהטיס. לזה אני קורא - אמריקה.
בפעם הבאה - איך נראית תוכנית לטיסן בעידן האינטרנט (ואיך
קוראים את זה?!?!) מצד אחד, ומה זה RTF מצד
שני...
שלכם,
תומר ג'קמן
12.2002